יהודי קראקוב אהבו את התפלה. גם ידעו להתפלל. ותפלתם לא היתה לשם יציאת ידי חובה גרידא, בחינת מצוות אנשים מלומדה. זו היתה תפלה, היוצאת מן הלב ונכנסת ללב, תרמה לכך אוירת הקדושה, ששררה בששת בתי-הכנסת¹ הגדולים של הקהילה ובבתי המדרש והמנינים הרבים, שהיו מפוזרים על פני העיר כולה, בעיקר ברובע היהודי קאז'ימייז' וסביבתו אך גם בכל שכונה ובכל רובע, בהם היה מצוי ריכוז כלשהו של יהודים. בתי מדרש שכונתיים כאלה היו: "אהבת רעים" ברחוב שפיטאלנה, "דורשי שלום" ברחוב דלוגה, ביהמ"ד בשכונת קלאפאז' בכיכר מאטייקו 4, בימ"ד שכונתי ברחוב מאזובייצקה. בשכונת זוייז'ינייץ היה בימ"ד שכונתי גדול, וגם מנין פרטי בביתו של אחד הסוחרים העשירים, ששכחתי את שמו. ואילו במחצית שנות השלושים נפתח מנין פרטי בארמונו של הגביר ר' יקותיאל הכהן לאקס, שבכיכר קוססאק, בעליו של בית החורשת לשוקולד "סושארד" ושל בית החרושת למשחת נעליים "ארדאל". בשכונת גז'גוז'קי השתקע הרבי מטיצ'ין, וכמובן, פתח בביתו בית-מדרש. וכלל איני מזכיר את בתי-המדרש בפודגורז'ה, כיוון שהיתה שם קהילה עצמאית לחלוטין, ללא כל זיקה רשמית לקהילת קראקוב.

תפלתם של יהודי קראקוב הצטיינה בכמה תכונות, ששיוו לה אופי מיוחד במינו. ראשית, החשיבו מאוד היגוי נכון ומדוייק של המלים והדבר הראשון, שנדרש מכל חזן או בעל תפלה – וגם היה נתון לבקורת קפדנית – היה ה"עברי". בעל-תפלה, או סתם יהודי שעבר לפני התיבה, ולא הקפיד על ה"עברי", היה מעורר ריטון בקהל.

אך בכך לא היה די. לא פחות מזה נדרשה משליח הציבור הבנת פירוש המלות ורגש. על ש"ץ, שגלה בורות וחוסר תשומת לב לשני אלה, היו אומרים ביידיש "ער זעצט ווי א בעקער" (אימרה, שקשה לתרגמה לעברית, אך כוונתה ברורה: השוואה לנחתום, בעל-מלאכה מפשוטי העם, בור ועם-הארץ).

זכתה קהלת קראקוב, שבבתי הכנסת שלה פעלה שורה של חזנים מצויינים ושליחי ציבור בעלי רגש מעודן, דתי ומוסיקאלי כאחד ובהשפעתם הורגלה הקהלה לתפלה, שאך מעט כמוה נשמעה בקהלות אחרות בתפוצות ישראל.

לחן התפלה של יהודי קראקוב הצטיין ברבגוניותו, היה בו פאתוס רציני ועם זאת פשטות אצילית, שהתבססה מצד אחד על המוטיבים הליטורגיים והמסורתיים ומצד שני על מוטיבים עממיים. וכשם שהיו יהודי קראקוב איסטניסים ביחס להיגוי נכון ול"עברי" – היו רגישים ביותר לדיוק בביצוע הלחנים המסורתיים ובמיוחד אלו של החגים והמועדים, כגון לחני הפתיחה של תפלת שחרית – "האל בתעצומות עוזיך" בשלוש הרגלים, או "המלך" בימים הנוראים, ה"קדיש" של תפלת המוסף וברכת האבות בחזרת הש"ץ בימים הנוראים, או "כל נדרי", וכן הלחנים של פזמוני הסליחות בחודש אלול, וכיו"ב.

יכולת לעבור בבתי-הכנסת ובבתי המדרש הרבים בעיר, כדי להשוות את הלחנים המסורתיים בפיהם של החזנים ובעלי התפלה למיניהם, ורק בקושי היית מגלה פה ושם איזה ניואנס שונה או גון אישי בלחנים אלה.

(כותב טורים אלה התנסה בשנות חייו בתפלה בקהלות ובבתי-תפלה רבים ושונים – של העדה האשכנזית, כמובן – והוא גאה להצהיר, שבאף מקום לא שמע גירסה של לחנים מסורתיים כה נאה ועשירה מבחינה מוסיקאלית וגם הולמת את יעודה, כזו, שנחרתה בזכרונו מימי נעוריו בקראקוב.)

שלא כיהודי רוב הקהלות במזרח אירופה, ויהודי ליטא ורוסיה במיוחד, לא רחשו יהודי קראקוב חבה רבה לנעימה המינורית הבכיינית ולסלסולים. רבים מהלחנים המסורתיים של יהודי קראקוב נבדלו מלחניהם של יהודי ליטא ורוסיה בכך, שנקבעו בסולם המאז'ורי – או לפחות המעורב – לעומת הסולם המינורי, הדומינאנטי בליטורגיה של יהודי ליטא. דוגמה לכך עשויים לשמש לחני הסיומים של הברכות בתפלת ערבית לשבת, או אף נעימת חזרת הש"ץ בשמונה-עשרה של חול. ואילו חזן, שנטל לעצמו רשות להאריך בהברה כלשהי או בסלסולים, היה זוכה לביטוי של לעג ,וואס קרייסט ער ווי א אלטע יידענע?" – (מהו נאנק, כיהודיה זקנה?).

אכן, הצורה המקובלת ביותר על שליחי הציבור בקראקוב היה הרצ'יטאטיב הפאתיטי, כיאות למי ש"יודע בפני מי הוא עומד" – לפני מלך מלכי המלכים הקדוש-ברוך הוא – ועם זאת היתה תפלתו ספוגת התרפקות מלאת כיסופים על האב שבשמים, החנון והרחום. אכן, חזן, שידע "זאגן" – היינו, לשלב יפה שני יסודות אלו, פאתוס ורגש כאחד, היה קונה את לבם של המתפללים ללא שיור.

זיקה זו – היינו, הנאמנות הקפדנית כמעט ללחן המסורתי הקבוע ובצדה העוזר והגיוון הרב בנעימת התפלה והאיזון בין היסודות המאז'וריים והמינוריים – איפיינה לא רק את שליחי הציבור והמתפללים בבתי-הכנסת ובבתי-המדרש הכלליים והעממיים, אלא גם במדה לא פחותה את המוני החסידים, מתפללי ה"שטיבלאך" למיניהם. על אף ההבדלים הניכרים בנוסח התפלה – אשכנז מול ספרד – ובצורת הפולין, שכן, כידוע, היו שליחי הציבור בבתי-הכנסת הגדולים ובבתי המדרש הכלליים ממעטים ביותר בזמרה ובניגונים ואת הפיוטים החורזים, כמו "לכה דודי" למשל, היו משמיעים בצורת רצ'יטאטיבים ואריות, או בעזרת מקהלה. לעומתם היו בעלי התפלה החסידיים מרבים בזמר ובניגונים, שלא הותאמו כלל במיוחד לתפלה מסויימת או לפיוט קבוע ורק השתדלו להתאים את הנעימה לתוכנו ולאופיו של הפיוט.

מימי נעורי זכור לי החזן של בית הכנסת הישן, גולדנברג, כמי שהצטיין בתפלתו המלאה פאתוס ורגש. קול הבאריטון העמוק והחם שלו, היה מרטיט את הלב ממש ועם זאת היה משרה על המתפלל אוירה של יראת-רוממות. שעה שגולדנברג היה אומר "קדושה", יכולת לחוש, שאתה עומד במקום קדוש ושרפים מרחפים מעל ראשך ואומרים "קדוש! קדוש! קדוש!". בחגים ובמועדים היתה מלווה אותו מקהלה קטנה, שמספר משורריה לא עלה על עשרה. זמרתה של המקהלה היתה משמשת לו רקע קולי לרצ'יטאטיב שלו ושעה שהיתה מבצעת קטעי זמרה, כגון פזמונים ופיוטים, היתה מאפשרת לחזן לנוח קצת ולאגור כוח לקטע הסולו הבא שלו.

עוד זכורים לי מבין החזנים, ששמשו בקודש בבתי הכנסת הגדולים שבעיר: בנימין דים מביהכ"נ של ר' אייזיק ב"ר יעקליש, ר' שמואל קאופמן מביהכ"נ "הקופה" ור' אשרל הירשברג מביהכ"נ של הרמ"א. החזן דים הצטיין בקול טנור לירי עדין והיה מופיע בחגים ובמועדים בלווית מקהלה גדולה (דיום היגר בתחלת שנות השלושים לבלגיה). מקהלה זו היתה מבצעת קטעי זמרה רציניים מיצירותיהם של המלחינים הליטורגיים היהודיים הנודעים, כגון זולצר ולבנדובסקי, אך בעיקר מיצירותיו של המלחין הקראקאי, החזן אליעזר גולדברג, הידוע בכינויו "לייזרקה". ר' אשרל הירשברג זכור לי משנות ילדותי המוקדמות, שכן אבי ז"ל נמנה עם המתפללים הקבועים בביהכנ"ס של הרמ"א ומגיל רך הייתי מתלוה אליו בשבתות ובחגים. גם ר' אשרל היה נעזר במקהלה קטנה, שהיתה מבצעת עמו יחד קטעי זמרה, שהיה מלחין בעצמו. תפלתו של ר' אשרל וזמרת מקהלתו היו נוטות יותר לעבר אותו סוג, שהיה אופייני לבעלי-תפלה.

גם כמה מבתי המדרש הגדולים בקראקוב היו מעסיקים חזנים קבועים בעלי רמה, שהצטיינו בקולותיהם ובתפלתם ובמרוצת הזמן אף התפרסמו בקהלות ישראל הגדולות באירופה.

במחצית השנייה של שנות העשרים שמש בקודש בבית-המדרש "אהבת רעים" שברחוב שפיטאלנה החזן לייב ברונשטיין, בעל קול טנור אדיר ויכולת עצומה. כפי זכור לי, סופר, שהוא קבל את השכלתו המוסיקאלית הכללית והקולית במיוחד בוינה. הוא התפלל בלווית מקהלה גדולה בניצוחו של אחיו. ואולם, כעבור שנים מספר הוחלפה מקהלה זו ע"י מקהלתו המפורסמת של החזן והמורה ברוך שפרבר, תלמידו ומנצח מקהלתו לשעבר של "לייזרקה" המפורסם, שהוזכר לעיל. ר' לייב בורנשטיין המשיך לעבוד עוד כשנתים עם מקהלתו של שפרבר, ברם, לא היה תיאום נאות בין השנים. בורנשטיין נאלץ, אפוא, לעזוב ובמקומו נתמנה כתוצאה מתחרות, שנמשכה כחצי שנה והשתתפו בה כעשרים מועמדים, החזן מבנדז'ין, זופוביץ'.

מוצאו של החזן החדש היה מליטא. הוא היה יהודי קטן, צנום, בעל זקנקן תיש וחיצוניות לא-מושכת ביותר. בעת התפלה היה עושה תנועות והעוויות עצבניות, וגם קולו, במיוחד בצלילים העליונים לא היה צלול דיו ולעתים אך חורק קצת. ואולם בעושר לחניו ובאינטרפרטאציה שלו של הטקסט היה כוח ביטוי אדיר, ששבה את לב כל שומעיו.

ואולם גם זיווג זה, היינו, זופוביץ' עם מקהלתו של שפרבר, לא הצליח במיוחד. זופוביץ', בהיותו בעל אישיות חזקה ובעל טעם וסגנון שונה לחלוטין מזה של שפרבר, התקשה למצוא לשון משותפת עם מנצח המקהלה והתוצאה היתה, שהחזן הלך בדרכו שלו והיה מבצע קטעי סולו משל עצמו ובלי ליווי של המקהלה, ואילו המקהלה גם היא המשיכה בדרכה שלה והיתה מבצעת את יצירותיהם של לייזרקה ושפרבר. סופו של זיווג זה גם הוא בא מקץ שנתים ימים. זופוביץ' עזב וגם המקהלה לא החזיקה מעמד זמן רב אחרי זה. שוב התקיימה תחרות על משרת החזן הראשי בבית המדרש "אהבת רעים" והפעם זכה בה החזן הצעיר מנדל, שזו היתה לו המשרה הרצינית הראשונה. בשנות החמשים והששים שמש מנדל בקודש בקהלת יוהנסבורג וכמה מלחניו אף הושמעו מדי פעם בשידורי ראדיו בעולם היהודי.

ברוך שפרבר המשיך להופיע עם מקהלתו וגם כחזן-סוליסט בהזדמנויות שונות, בחגים ובמועדים וגם בקונצרטים פומביים. במחצית השניה של שנות השלושים היה עובר לפני התיבה בימים הנוראים בבית המדרש המורחב והמשופץ של ר' מרדכי טיגנר ברחוב גרודזקה.

בית-מדרש גדול אחר, שהיה מעסיק חזן קבוע ובעל מוניטין, היה בית-המדרש של ציפרס ברחוב אגניישקי. בסוף שנות העשרים נתמנה שם כחזן ראשי ר' יוסלה מנדלבוים. הוא היה אברך צעיר, בתחלת שנות השלושים לחייו, בעל הופעה נאה, ממוצא חסידי וגם תפלתו נשאה אופי חסידי מובהק. היה מרבה בניגונים חסידיים בנוסח צאנז ומודז'יץ, שהלמו להפליא את קול הטנור הלירי הרך שלו ותפלתו היתה מלאה מתיקות, שבה קנה לעצמו קהל אוהדים רב. בעיקר בחוגים החסידיים שבעיר. מעריציו היו נוהרים לבית המדרש במיוחד בלילות חג, כאשר היה מתפלל בלוויה של מקהלת נערים, והיו ממלאים את אולם התפלה מפה לפה. גם הוא זכה להשאר לפליטה אחר השואה, ואם אין זכרוני מטעני – הריהו חי ומשמש בקודש עד היום בבית-הכנסת "אנשי ספרד" בבורו-פארק בניו-יורק (בבית-כנסת זה כהן בזמנו החזן המפורסם יוסלה רוזנבלאט).

בצדם של חזנים בעלי-רמה כנ"ל פעלו בקראקוב שליחי-ציבור ובעלי תפלה לאין ספור, שהיו עוברים לפני התיבה בבתי-המדרש הקטנים יותר בכל רחבי העיר. לא היה בית מדרש או מניין שבו לא יימצאו כמה בעלי-בתים "יודעי-נגן", חזנים ובעלי תפלה חובבים, שהצטיינו בקולות נעימים ובסגנון תפלה נאה. רבים כאלה נמצאו במיוחד בבתי המדרש ובמנינים החסידיים. אכן, ההיצע עלה על הביקוש. משאת נפשו של כל אחד מאלה היתה לעבור לפני התיבה בחגים ובפרט בימים הנוראים. אך ברור, שלא כל אחד זכה להגיע לכך, היו, אפוא, מצטרפים למקהלה טבעית, שמלכתחלה לא אורגנה ולא אומנה כלל, אלא היתה יוצרת מאליה, בחוש מוסיקאלי טבעי ורגישות דתית, הרמוניה נפלאה. שהיתה עולה לפעמים על טיבה של מקהלה מקצועית.

בהקשר זה ראוי להזכיר את החזן מסטאשוב, שהיה עובר לפני התיבה בימים הנוראים בבית המדרש "שארית בני-אמונה", שהיה ידוע בציבור בשמו המקוצר "שארית". החזן מסטאשוב נודע בסגנונו החסידי-עממי המיוחד ובמקהלת הנעורים שלו, ואף חולל מעין "אסכולה סטאשובית". בעקבותיו הוזמנו בעלי-תפלה מסטאשוב לעבור לפני התיבה בימים הנוראים בכמה מבתי-מדרש אחרים בעיר. אחד מהם זכור לי מתפלתו בבית-המדרש של שכונת קלאפאז', בככר מטייקו 4.

מפיהם של זקני קראקוב נודעו לי פרטים על שני חזנים גדולים שפעלו בעירנו בדור הקודם, בשלהי המאה התשע-עשרה ובתחלת המאה העשרים. אחד מהם היה ר' אליעזר גולדברג, הלא הוא לייזרקה המפורסם, שכבר הוזכר לעיל וראוי להרחיב עליו את הדיבור.

לייזרקה שמש בקודש בבית-הכנסת "הקופה". הוא היה חזן אוטודידאקט שהגיע למה שהגיע בכוחות עצמו בלבד הודות לכשרונו היוצר העצום. סיפרו עליו, שלא הצטיין בקולו כלל, שהיה אפילו צרוד וחורקני. משום כך שם כנראה את הדגש בעיקר על הזמרה המקהלתית. ואכן הלחין לייזרקה יצירות לזמרה מקהלתית, שהיו עשירות ומלאות תוכן, בעלות איכות, שגדולי המלחינים האירופיים לא היו מתביישים בהן. כיוון, שכאמור, מעולם לא למד לימודים תיאורטיים בכלל, וניצוח בפרט, הרי, כפי שסופר עליו, היה מעמיד את חברי מקהלתו מסביבו והיה מנצח עליהם בתנועות בלתי-מקצועיות ובלתי-שגרתיות לחלוטין: היה מושך בכנפי בגדיהם, דוחף אותם, צובט, וכיו"ב, וכך היה כל אחד מהם פותח את חלקו במקום וברגע הנכון. ואולם אחדים מחברי מקהלתו למדו את המקצוע באורח שיטתי ואף הפכו בעלי-מקצוע ממדרגה ראשונה. הגדול ביניהם היה ללא ספק ברוך שפרבר, שהוזכר לעיל, שהפך למנצח על מקהלתו של לייזרקה ואחרי פטירתו של מיסדה המשיך לעמוד בראשה, פיתח אותה והרחיבה ופעל עמה עד פרוץ מלחמת העולם השניה בשנת 1939. תלמיד אחר של לייזרקה, שהצטיין בקולו העצום ובמרוצת הזמן הפך חזן עצמאי בעל מוניטין, היה ר' יצחק מן ז"ל, החזן הראשי לשעבר של בית-הכנסת הגדול שברחוב הרצל בחיפה. מן המשיך להשמיע מיצירותיו של רבו בעזרת המקהלה של בית-הכנסת.

בהזדמנות זו ראוי לציין, שאחרי מותו של לייזרקה נשארו התוים של יצירותיו בידיהן של בנותיו, שנשארו רווקות עד סוף ימיהן ושמרו בקנאות יתרה על עזבון אביהן. עד כדי כך, שלא הרשו להעתיק את התוים או להוציאם לאור בדפוס ורק ברוך שפרבר, שהיה כל השנים מקורב לרבו ולביתו היה מצליח מדי פעם להשיג מהן אי אלו תוים בהשאלה, כדי לבצע את יצירותיו. יצירות רבות שיחזר שפרבר מזכרונו, משלא הצליח לקבל את התוים מידי הבנות הקנאיות. קהל מעריציו של לייזרקה הצטער מאוד, מחשש שמא תאבדנה יצירות נפלאות אלה ותישכחנה. ואולם קרה נס ממש והתוים הגיעו באורח כלשהו לידיו של אחד ממעריציו, מר שמיר-שימבורסקי, בנו של אחד ממנצחי מקהלת לייזרקה, שהביאן עמו ארצה. עובדה זו גילה במקרה בן-עירנו, העתונאי נתן גרוס, שדאג להכין העתק מצולם מהתוים ולהעבירו לרשות אירגון יוצאי קראקוב בישראל.

החזן השני, שעליו שמעתי מפי זקני העיר, היה יוסף פישר, בעליו של בית הדפוס הידוע ברחוב גרודזקה, שבנוסף על מקצועו ועסקו שמש כחזן ראשי בבית-המדרש "היכל נאורים" – הידוע בכינויו ה"טמפל", שברחוב מיודובה. על גדולתו בחזנות תעיד העובדה, שאפילו יהודים מאותם החוגים, שהתנגדו עקרונית לקיומו של ההיכל בכלל וראו בו מוקד לכפירה והתבוללות, היו באים בהמוניהם לשמוע את תפלתו של החזן פישר.

ואם כבר בהיכל מדובר, ראוי להזכיר, שפעלה בו מקהלה גדולה, בעלת רמה מקצועית גבוהה, בניצוחו של הד"ר לוסט, שהיה "סגי-נהור". זו היתה מקהלה מעורבת, של גברים ונשים (ללא השתתפות נערים) – וזו היתה סיבה נוספת לחרם, שהוטל ע"י החרדים על בית-תפלה זה.

ולסיום כמה תופעות מיוחדות, יוצאות דופן כביכול. קראקוב נתברכה גם בחזן-ילד-פלא, הלא הוא הנער איצ'לה טילס, שהתפרסם בסוף שנות העשרים ובראשית שנות השלושים והיה עובר לפני התיבה כחזן-אורח בשבתות ובמועדים בבתי המדרש הגדולים וגם היה עורך קונצרטים בלווית מקהלותיהם ותזמורות, שאורגנו במיוחד לצורך הופעות אלו. המועדים השכיחים ביותר לעריכת קונצרטים מסוג זה היו ימי חול-המועד, אך בעיקר ערבי החנוכה.

מדי פעם היו מופיעים בעיר חזנים אורחים מערי פולין הגדולות ואף מחוץ לארץ ומעבר לים. מבין הופעותיהם של חזנים אורחים אלו נחרת בזכרוני במיוחד ביקורו של חזן כושי מארה"ב, שזכה להערכות נלהבות ולתשואות מפי כל שומעיו. למרבה הצער נשכח מלבי שמו וגם שנת ביקורו בקראקוב.

אולם יותר מכל ראוי לציון מיוחד ביקורו בקראקוב של הגדול והמפורסם בין החזנים שבכל הדורות, ר' יוסלה רוזנבלט ז"ל, שזיכה את קהלתנו בהופעת אורח בשנת 1927. תשע-עשרה הופעות וקונצרטים – מספר שיא בתקופה ההיא – נתן החזן הדגול בעירנו, כשקהל של אלפים צר על בתי-הכנסת שבהם הופיע, וכל ימי שהותו והופעותיו היו מעין "יומא אריכתא", חג ממושך וזמן של התרוממות-הנפש לכלל יהודי העיר ולחובבי החזנות בפרט.²

הערות שוליים:

1. כידוע, היתה בפולין קיימת אבחנה ברורה בין המוסד הקרוי "בית-כנסת" לבין "בית-מדרש". בית הכנסת נועד לתפלה בלבד, ושכן בדרך כלל בבנין נפרד, שנבנה מלכתחלה למטרה זו. בבית-הכנסת לא היו לומדים תורה, לא היו עורכים בו מסיבות "קידוש" בשבתות או מסיבות וסעודות מצווה אחרות. משום כך גם לא נקבעה בפתח בית-הכנסת מזוזה, שמצוותה חלה על בית מגורים בלבד. לעומת זאת נועד בית המדרש לתלמוד תורה, היו עורכים בו "קידוש", סעודה שלישית בשבתות אחה"צ ושאר מסיבות חגיגיות וסעודות מצווה ומשום כך חלה עליו מצות מזוזה. בקראקוב היה מעמד של בית-כנסת לששה מוסדות בלבד: הישן, הרמ"א, הקופה, הגבוה, ר' אייזיק ב"ר יעקילש, פופר. כל השאר, ואפילו ה"טמפל", היו בתי מדרש.
2. פרט זה הזכיר לי נתן גרוס, ואני מודה לו על כך.